משנה: סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים יֹאכֵלוּ. אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם חַי יְדִיחֶנּוּ. וְאִם צָלִי יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָמִים עַל בְּנֵיחֲבוּרָה שֶׁאֵין מוֹכְרִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלֵם׃
Pnei Moshe (non traduit)
הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:
ושעירי ר''ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה''ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ''ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:
וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:
מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ''ל שאע''פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:
לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:
ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:
לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:
מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ''ב:
אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:
נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁלְתַּנּוּר. פְּסוּל גּוּף [הוּא] וְנִשְׂרַף מִיַּד. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס. פְּסוּל מַכְשִׁיר [הוּא]וְטָעוּן צוּרָה. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת [יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ]. חִייָה בַּר אָדָא בְּשֵׁם רִבִּי שִׂמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. 48a הָדָא דְתֵימַר בְּרוֹתַחַת. אֲבָל בְּצוֹנֶנֶת אָסוּר. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. לֹא אָֽמְרָה הַתּוֹרָה. הוּא לֹא יִצְלֶה אֶת אֲחֵרִים. אֶלָּא הוּא לֹא יִצָּלֶה מַחְמַת אֲחֵרִים.
Pnei Moshe (non traduit)
נגע בחרסו של תנור. דתנינן יקלוף את מקומו והאי קליפה פסול גוף הוא וישרף מיד ונטף מרוטבו וכו' אין זה פסול הגוף שהבשר עצמו לא נגע בחרס ואין זה אלא פסול מכשיר וטעון עיבור צורה לאותו נטילת מקומו כדאמרי' לעיל בסוף הפרק:
הדא דתימר ברותחת. דוקא וצריך שיטול את מקומו ולשרוף אבל אם הסולת צוננת אינו אלא משום איסור בעלמא משום דתתאה גבר ומן הדין א''צ לקמוץ אלא משום חומרא בעלמא הוא:
אמר ר''א. דלא היא דאפי' איסור בעלמא אין כאן כשהסולת צוננת שלא אמרה התורה הפסח לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים:
הלכה: לֹא אָמַר אֶלָּא סָכוֹ. הָא אִם טִיבְּלוֹ. אָסוּר. חַד בַּר נַשׁ בִּישֵּׁל תַּרְנְגוֹלְתָא בְשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה. אֲתַא שְׁאִיל לְרִבִּי בִּיסְנָא. אֲמַר לֵיהּ. אֲזַל שׁוֹלְקָהּ.
Pnei Moshe (non traduit)
אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:
בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר''ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ''ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג''כ בטומאה. וא''ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א''כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:
גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע''פ וכו' כדפרישית במתני':
ואתא שאיל לר' ביסנא וא''ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:
בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:
גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:
כֵּינִי מַתְנִיתָה. אֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִירוּשָׁלֵם׃
Pnei Moshe (non traduit)
כיני מתני'. כן צריך לגרוס אין פודין וכו' כדפרישית במתני':
משנה: חֲמִשָּׁה דְבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְטוּמְאָה נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
הפסח וכו' שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. שכשנצטוה מצות פסח עיקר המצוה לאכילה נצטווה דכתיב לפי אכלו וכי שרייא רחמנא לאתויי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין כדפרישית שם אדעתא למיכליה שרייה:
ושעירי ר''ח. ולא תני שעירי הרגלים דמכיון דתני זבחי שלמי ציבור שהן מיני דמים ואין נאכלין בטומאה ה''ה לכל שאר מיני דמים ושעירי ראשי חדשים דקתני דמהו דתימא דלא לידחו כלל את הטומאה משום דלא כתיב בהו במועדו בתורה קמ''ל דהקרבתן דוחין את הטומאה כשאר קרבנות צבור:
וזבחי שלמי צבור. הן כבשי עצרת ואין שלמים אחרים לצבור:
מתני' חמשה דברים באין בטומאה. בגמרא פריך אטו כל קרבנות הצבור אינן באין בטומאה. ומשני דמשום שאלו לאכילה הן שאין לך קרבן ציבור שנאכל אלא אלו וקמ''ל שאע''פ שהן באין בטומאה אין נאכלין בטומאה. קרבנות הצבור שדוחין את הטומאה ילפינן מפסח כדפרישית בריש פרק דלעיל ומניינא דקאמר למעוטי חגיגת הרגל דדמיא לקרבן צבור דאתי בכנופיא כשמתאספין לעלות לרגל ואפי' כן אין דוחין לא את השבת ולא את הטומאה:
לפי שאין מוכרין וכו'. ובגמרא קאמר דכן צריך לגרוס שאין פודין מעשר שני בירושלים דלאו דרך מכירה מאי בירושלים דנקיט אפי' בגבולין אין מוכרין כדתנן ריש מעשר שני אלא מפני שזה כדרך פדייה הוא ואילו היה הדבר בגבולין פודין וכאן שהוא בירושלים אין פודין מעשר שני בירושלים. ובנוסחת המשניות כתוב אין פודין:
ואם צלי הוא. דבלע יקלוף את החיצון:
לא יעשנו דמים עם בני חבורה. שיתנו לו דמים לפי חלקם בשביל המעשר שני שזהו כדרך מכירה:
מתני' סכו בשמן של תרומה. שמות' לסוכו במי פירות בשעת צלייתו כדתנן לעיל סוף פ''ב:
אם חי הוא. שעדיין לא נצלה ידיחנו וינגב:
הלכה: וְכָל קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר אֵינָן בָּאִין בְּטוּמְאָה. לָא אֲתַא אֶלָּא מֵימוּר לָךְ. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה אֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. הַלֶּחֶם עִיקָּר. בֵּין כְּמָאן דְּאָמַר. כְּבָשִׂים עִיקָּר. אַרְבָּעָה אִינּוּן. תַּנָּייָה חָשׁ לוֹן וּתְנַנְתּוֹן חֲמִשָּׁה.
Pnei Moshe (non traduit)
אלא תניה חש להון. התנא דמתני' חש לון להני תנאי דפליגי התם בזה ואפשר כמר ואפשר כמר ותנינתון לתרוייהו והלכך קחשיב חמשה דברים:
בין כמאן דאמר הלחם עיקר וכו'. דפליגי במנחות פרק התכלת ר''ע סבר הלחם מעכב את הכבשים והן שני כבשים לשלמים שהוזקקו לתנופה עם שתי הלחם בעצרת והכבשים אין מעכבין את הלחם שאם לא נמצא כבשים מביאין הלחם והן קדושים כאילו הביאום עם הכבשים. ור' שמעון בן ננס אמר התם לא כי אלא הכבשים מעכבים את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים דלמר הלחם עיקר ולמר הכבשים עיקר ולכ''ע תני הכא במתני' חמשה דברים וקחשיב שתי הלחם לחדא וזבחי שלמי צבור שהן הכבשים הבאין עם הלחם והא ארבעה אינון דהא בין למר ובין למר כשהם נמצאים באין עם הלחם ואם זה בא בטומאה זה ג''כ בטומאה. וא''ת למר כשהלחם אינו מעכב אינו בא גם כן בטומאה ולמר בכבשים כן א''כ פשיטא שאין כאן אלא ארבעה דברים לזה וכן לאידך:
גמ' וכל קרבנות אינן באין בטומאה. בתמיה ואמאי תני חמשה דברים. ומשני לא אתא מימר לך אלא שאלו הן לאכילה ואע''פ וכו' כדפרישית במתני':
ואתא שאיל לר' ביסנא וא''ל אזיל שלקה. הרבה במים עד שיפלטו השמן שריפה ממנה:
בשמן שריפה. שמן תרומה שנטמא ואסור אף לכהן ולשריפה עומד וזה כהן היה:
גמ' לא אמר אלא סכו. דבהא אם חבורת ישראל בחי ידיחנו ומותר ובצלי בקליפה סגי אבל אם טיבלו בשמן של תרומה אסור משום זרות שאינו מועיל הדחה אלא לסיכה מלמעלה שהוא דבר מועט:
פְּשִׁיטָא דָא מִילְּתַא. נִטְמָא הַבָּשָׂר וְהָאֵימוֹרִין קַייָמִין. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל [הָאֵימוֹרִין. נִטְמָא הָאֵימוֹרִין וְהַבָּשָׂר קַייָם. זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל] הַבָּשָׂר. נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. וְהָהֵן קיימין לֹא כְמִי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָׂר וְאָֽבְדוּ הָאֵימוֹרִין הוּא. אַתְּ אָמַר קוֹמֵץ. אוֹף הָכָא זוֹרֵק. אָמַר רִבִּי. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי לִיעֶזֶר. דְּרִבִּי לִיעֶזֶר אָמַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁיֵרִים יֵשׁ קוֹמֶץ.
Pnei Moshe (non traduit)
יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר''א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:
אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע''פ שאין בשר וה''נ גבי שיריים קומץ אע''פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה''נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה''ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר''א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ''ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ''ד:
אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע''י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי''ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י''ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ''ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:
נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה''נ ל''ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:
נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:
פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:
שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':
ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:
וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:
וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:
ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:
לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:
מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ''ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש''ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:
כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:
הלכה: וּדְלֹא כְרִבִּי נָתָן. דְּרִבִּי נָתָן אָמַר. יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה בְּלֹא אֲכִילָה. מַה טַעֲמָה. וְשָֽׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַת יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם׃ אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד כּוּלְּהוֹן יוֹצְאִין בִּזְרִיקָה אַחַת. וְאֵיפְשָׁר כְּזַיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.
Pnei Moshe (non traduit)
מה טעם. דר' נתן דכתיב ושחטו אותו וגו' ואותו משמע אע''פ שאין שם אלא פסח אחד כלהן יוצאין בו ועל כרחך בזריקה אחת של זה כל ישראל יוצאין בו שהרי ואפשר שיהיה בו כזית לכל אחד ואחד בתמיה אלמא אכילת פסחים לא מעכבא:
גמ' ודלא כר' נתן. הא דקתני נטמא הבשר אינו זורק את הדם א''כ ס''ל להתנא דמתני' אכילת פסחים מעכבא ודלא כר' נתן דס''ל אין אכילת פסחים מעכב ויוצאין בזריקה בלא אכילה. והאי דר' נתן בתוספתא פ''ז תני לה גבי האי דינא האומר לעבדו צא ושחוט עלי הפסח וכו' כדתנן לקמן בפ''ח וגריס התם בתוספתא שכח מה אמר לו רבו שניהם יוצאין לבית השריפה וצריכין לעשות פסח שני ר' נתן אומר אין צריכין לעשות פסח שני שכבר נזרק עליהם הדם:
משנה: נִיטְמָא הַבָּשָׂר וְהַחֵלֶב קַייָם אֵינוֹ זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִיטְמָא הַחֵלֶב וְהַבָּשָׂר קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם. וּבַמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵן אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁנִּיטְמָא הַבָּשָר וְהַחֵלֶב קַייָם זוֹרֵק אֶת הַדָּם׃
Pnei Moshe (non traduit)
ובמוקדשין אינו כן וכו' זורק את הדם. מפני שהדם מתיר את האימורין למזבח:
והחלב קיים אינו זורק את הדם. שעיקר הפסח לאכילת אדם קאתי:
מתני' נטמא הבשר. של הפסח:
אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כּוּלְּהוֹם לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ. מָאן דְּאָמַר. כּוּלְּהוֹן לְמֵידִין מִן הַפֶּסַח. מַה מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (כָּאן) [בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. אַף מוֹעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּכוּלָּן] דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. מָאן דְּאָמַר. כָּל אֶחָד וְאֶחָד לָמֵד מִמְּקוֹמוֹ מְנַיִן לֵיהּ. וְאַתְיָא כְהָדָא דְתַנֵּי. רִבִּי אוֹמֵר. מַה תַלְמוּד לוֹמַר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי. לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא עַל הַפֶּסַח וְהַתָּמִיד שֶׁיִּדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם בְּמוֹעֲדוֹ. שְׁאָר כָּל קָרְבְּנוֹת צִיבּוּר מְנַיִין. תַּלְמוּד לוֹמַר אֵ֛לֶּה תַּֽעֲשׂ֥וּ לַֽיי בְּמֽוֹעֲדֵיכֶ֑ם. לָעוֹמֵר וּלְקָרֵב עִמּוֹ וְלִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּלְקָרֵב עִמֵּהּ לֹא שָׁמַעְנוּ. וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת מֹֽעֲדֵ֖י יְי אֶל בְּנֵי֖ יִשְׂרָאֵֽל קְבָעָן חוֹבָה. שֶׁכּוּלָּם יָבוֹאוּ בְטוּמְאָה. וּכְשֵׁם שֶׁהֵן בָּאִין בְּטוּמְאָה כָּךְ יְהוּא נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה. גְּזֵירַת הַכָּתוּב הוּא. 48b וְהַבָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר יִגַּ֤ע בְּכָל טָמֵא֙ לֹ֣א יֵֽאָכֵ֔ל. וְאָמַר אַף בַּפֶּסַח כֵּן. שַׁנְייָה הִיא. שֶׁלֹּא בָא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה׃
Pnei Moshe (non traduit)
יש קומץ בא בטומאה. מסקנת הך מילתא היא וכלומר דלר''א יש קומץ שבא בטומאה וכדאמרן שאף על פי שנטמאו השיריים מקטיר הקומץ:
אמר ר' מנא תיפתר כר' אליעזר. וכן גריס לקמן. מהכא אין ראיה דתיפתר האי דקומץ כרבי אליעזר בפרק ג' דמנחות ומייתי לקמן דתנינן שם נטמאו שיריה נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת רבי אליעזר כשירה דרבי אליעזר דריש גבי זבחים דם אע''פ שאין בשר וה''נ גבי שיריים קומץ אע''פ שאין שיריים וכשר להקטיר הקומץ. וכמדת ר' יהושע דסבירא ליה אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול הקומץ להקטיר וההיא דקאמר משיריים שחסרו כרבי אליעזר היא ולר' יהושע אה''נ שפסיל להקטיר הקומץ ואם כן ה''ה כשנטמא הבשר ואבדו האימורין שאינו זורק את הדם. והך פלוגתא דר''א ורבי יהושע בזבחים תני לה בתוספתא דזבחים ריש פ''ד רבי אליעזר אומר אם אין דם אין בשר ואף על פי שאין בשר יש דם ר' יהושע אומר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם וכן פליגי במנחה בתוספתא דמנחות פ''ד:
אמר ר' שמי וההן קומץ. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב קיימי' וחסר ע''י טעות הוא. כלומר והרי זה הקומץ של מנחה שמתיר השיריים לאכילה וקי''ל שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר הקומץ עליהן כדאמרי' בפרק קמא דמנחות דף י''ב והרי אין כאן שיריים וכי לא כמי שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא ואפ''ה את אומר קומץ כלומר שמקטיר הקומץ ואף על פי שחסרו השיריים ואף הכא אפי' נטמא הבשר ואין כאן אימורין זורק את הדם:
נטמא הבשר ואבדו האימורין. מהו שיזרוק את הדם מי נימא עיקר זריקת הדם בא להתיר הבשר באכילה ומכיון שאם נטמא הבשר זורק הוא את הדם ה''נ ל''ש או דילמא דוקא היכא דיש כאן אימורין דזריקה מהני להתיר האימורין להקטיר והכא כיון שאבדו אינו זורק את הדם:
נטמא האימורין והבשר קיים. הא נמי פשיטא הוא שזורק את הדם להתיר הבשר:
פשיטא דא מילתא נטמא הבשר וכו'. אשאר מוקדשין קאי כדתנינן בהדיא נטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם ולא קאמר להך חלוקה אלא משום הבעיא לקמיה בשאבדו האימורין:
שנייא הוא. בפסח שלא בא המצוה מתחילתו אלא לאכילה כדבמתני':
ואומר אף בפסח כן. שלא יהא נאכל בטומאה לפי שנטמא הבשר בנגיעת האוכלו:
וכשם שהן באין בטומאה. נימא נמי שכך יהיו נאכלין בטומאה וקאמר שאי אפשר שגזירת הכתוב היא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וכשהכהנים טמאים שאז באין גם כן בטומאה כדתנן לקמן אינן יכולין לאכלן לפי שהבשר נטמא בנגיעתן:
וכשהוא אומר. בפרשת אמור ששם הוזכרו וכתיב וידבר משה את מועדי ה' קבען לכולם חובה שידחו את השבת ושכולם יבאו בטומאה:
ולשתי הלחם ולקרב עמהן. השני כבשים לא שמענו שלא הוזכרו בפ' פנחס:
לעומר ולקרב עמו. והוא כבש העומר:
מאן דאמר כולהון למדין מן הפסח. ניחא דיליף מה מועדו וכו' אף מועדו שנאמר בכולן דכתיב בפרשת פנחס אלה תעשו לה' במועדיכם וגו' ועל כולן שהוזכרו שם בפרשה קאי וגמרי מפסח אלא למ''ד כל אחד ואחד למד ממקומו מנין לי' הא בכולהו דקחשיב במתני' יש בהן שלא הוזכרו בפרשה כדלקמן וקאמר הש''ס ואתייא כהדא דתני וכו' תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם ויליף להו מבמועדו דפסח ותמיד שדוחין את השבת וכן את הטומאה:
כולהום. דקחשיב במתני' למדין מן הפסח שיהו באין בטומאה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source